פס"ד בערעור על החלטת ועדה פסיכיאטרית שליד ביה"ח מזרע שלא לשחרר מאשפוז

1.         המערער מאושפז בכפיה בבית החולים על פי צו אשפוז מיום 11.7.10, לאחר שביצע מעשה מגונה בנסיבות אינוס - עבירה לפי סעיף 348(ב) + 345(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. הוועדה הפסיכיאטרית דנה בעניינו ביום 22.12.13. היא העריכה כי יש במערער מסוכנות לאחרים ברמה גבוהה, לא אישרה לו לצאת לחופשות כלל, וכן דחתה את טענת באת כוחו, כי יש לשחררו מן האשפוז.

            הערעור נסב על טענה זו, הנוגעת לשחרור.

2.         המערער הגיש בשעתו ערעור על החלטתה הקודמת של הוועדה שניתנה ביום 10.7.13. פסק הדין באותו ערעור (ע"ו 5439-07-13) ניתן ביום 19.8.13. נקבע שם:

"המערער חולה נפש, סובל מסכיזופרניה ומפדופיליה. בגלל מחלתו הוא מסוכן לציבור. זה למעלה מ 3 שנים הוא מאושפז בכפיה במסלול הפלילי. תקופת האשפוז במסלול זה אינה צריכה להתארך אל מעבר לתקופת המאסר בפועל שהייתה נגזרת על המערער במשפטו הפלילי, לו היה בריא. היא מוערכת ל - 3 וחצי שנות מאסר. לאור זאת, צפוי האשפוז הפלילי להסתיים במועד מתאים, שאינו רחוק, אך מועד זה טרם הגיע. לפיכך יש לדחות את הערעור הנוכחי."

3.         חלפה תקופה נוספת, ועניינו של המערער הונח שוב על שולחנה של הוועדה בדיונה מיום 22.12.13. בפני הוועדה הונחה הפניית הרופאים מיום 16.12.13 ממנה עולה תמונה לא מעודדת לגבי המערער. הוא "ממשיך להיות במצב סטטי ברמיסיה מבחינה נפשית ותפקודית, ללא תכנים פסיכוטיים או אפקטיבים. ללא שום תובנה לעבירה שבגינה מאושפז, וללא שום חרטה, הצטערות או אמפתיה כלפי קורבנותיו." הוא זקוק למסגרת שיקומית בקהילה, אך הדבר אינו מתאפשר שכן, ככל הנראה, טרם "נפתח(ה) בארץ מסגרת שיקומית למגורים כגון הוסטל לבעלי תחלואה כפולה של מחלת נפש ופדופיליה עם מסוכנות גבוהה." לאור זה המליצו הרופאים כי המצב יישאר בעינו, באותו הסטטוס: המשך האשפוז בלא יציאה לחופשות כלל.

4.         בבדיקת הוועדה נרשם כי המערער "בהכרה, מסודר בהופעתו, אפקט אווילי סתמי ומצומצם, משתף פעולה, מסביר בצורה סתמית שעושה את מעשיו מכיוון שאוהב ילדים ואין לו ילדים משל עצמו, מתייחס למעשיו בקלות דעת, ללא כל חרטה, תוכן חשיבתו סתמי, בולטים סימני ליקוי, שיפוט ושיקול דעת לקויים."

            הוועדה העריכה כי יש במערער מסוכנות לאחרים ברמה גבוהה; לא אישרה חופשות כלל, ונימקה:

"מדובר במטופל שעדיין קיימת אצלו מסוכנות מינית כחלפי קטינים/ות ... חוסר תבונה ... לא מביע צער או חרטה או קבלה לעתיד שיחדל מן המעשים ... קיים (גם) סיכון כלפי עצמו, בשל העובדה שעקב מעשיו הוא יכול להיפגע מהסביבה, תקיפה קשה. אין שום גורם, שיכול לפקח עליו ולמנוע ממנו לבצע את העבירות"

            באשר לטענה כי יש לסיים את האשפוז במסלול הפלילי לאור הפסיקה הקודמת בעניינו של המערער, אמרה הוועדה:

"אנו ערים לפסק דינו של כבוד בית המשפט מתאריך 19.8.13, אולם אנו בדעה שמאחר ומדובר בעבירה שהעונש בצידה הוא 10 שנים ועדיין קיימת מסוכנות גבוהה של המטופל כלפי קטינים/ות לא נוכל בשלב זה להורות על שחרור על אף המלצת בית המשפט שהוועדה רואה בו סמכות עליונה, אך בשל מצבו והנסיבות, והעובדה שברגע שישתחרר יחזור לפגוע בקטינים, הוועדה נאלצת לדחות את ברשת המטופל ובא כוחו.

5.         אין חולק כי יש במערער מסוכנות ברמה גבוהה לאחרים, מחמת מחלת הנפש ממנה הוא סובל (סכיזופרניה פרנואידית) ובגלל הפדופיליה בה לקה. שילובן של שתי אלה בנפשו של החולה יוצר מסוכנות ברמה גבוהה מצד המערער, התועלת בטיפול קשה להשגה (מצבו סטטי), מסגרת טיפולית מגבילה, תומכת ומגינה אין, ולנוכח מצב זה, מובנת החלטת הוועדה באשר לצורך בפעולה אל מול המסוכנות שבמערער. לכך יש להוסיף, כי הואיל וצו האשפוז ניתן במקרה דנן על פי הוראת סעיף 15(א) של החוק, לא ניתן להחיל על המערער את חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, תשט"ו-2006.

            ואולם, הוועדה התעלמה מכך כי בידי המערכת הפסיכיאטרית נתון אמצעי יעיל המשלב טיפול בחולה הנפש והגנה על הציבור מפני המסוכנות שבו, והוא המסלול האזרחי הקבוע בחוק, שתחילתו בפעולת הפסיכיאטר המחוזי בהוצאת הוראת אשפוז, וביכולת הוועדה להאריכו כל עוד פונה אליה המנהל בבקשה מנומקת בכתב לעשות כן, בדיונים תקופתיים כפי סמכותה שבסעיף 10(ג) של החוק.

            ועוד: כבר נפסק כי על המידתיות בהתארכות האשפוז הכפוי במסלול הפלילי יש לשמור, בין אם החולה עדיין מסוכן חרף הטיפול שניתן לו לאורך תקופת האשפוז, ובין אם לא. מקובל עלינו שאין להמשיך באשפוז הפלילי מעבר לתקופת המאסר בפועל שהיה מוטל על הנאשם החולה, לו היה בריא. מידת העונש נגזרת, על פי נסיבות העניין ומצבו של החולה בעת שההליך הפלילי הופסק.  הענישה לוקחת בחשבון את המסוכנות שבעבריין בעת גזירת הדין. היא אינה לוקחת בחשבון, ולא יכולה להתחשב, במסוכנות הנוכחית לקראת סיומו של האשפוז. כך הוא, משום שהאשפוז הפלילי נמדד על פי המעשה שבכתב האישום שבו הוצא הצו, ולא על פי מעשה מאוחר יותר שבגינו לא נפתח הליך פלילי, ולא הוצא כל צו.

            ועוד: הוועדה התייחסה בהחלטתה לעונש המרבי הקבוע בדין לעבירה אותה עבר המערער - 10 שנות מאסר. אולם, לא זה קנה המידה לבחינת המידתיות שבהמשך האשפוז במסלול הפלילי. קנה המידה הנכון עניינו העונש שהיה נפסק על הנאשם החולה הזה, בנתוניו ובנסיבותיו ובנסיבות ביצוע העביר. ולשיטתי, על פי גישה מחמירה.

            ועוד: כבר נפסק כי לא על הוועדה לשקול ולהעריך את מידת העונש שהיה בית המשפט מטיל על הנאשם החולה לו היה בריא. זהו עניין לבית המשפט לענות בו. הדבר נעשה בערעור הקודם. יש לשקול אותו שוב כעת.

6.         על נסיבות המקרה עמדתי בערעור הקודם. המקרה עצמו אינו קל, לנוכח גילו של קורבן העבירה וביצוע העבירה סמוך לכניסה לגן ילדים. אולם, למרבה המזל, כלל המעשה, אמנם, העברת אצבעות בין חלקי הישבן תוך התקרבות לאיבר המין, ובכך אין לזלזל, אך לא יותר מזה, והמערער חדל כשקורבן העבירה החלה לצעוק, וברחה מן המקום. נחזור על מה שנפסק בדיון הקודם, בסעיף 8 של פסק הדין:

"עלינו להעריך מה אורכה של תקופת המאסר שהיה צפוי כי תיגזר על המערער, במשפטו הפלילי, תוך שקילת כל הנתונים והשיקולים הצריכים לעניין שעה שבית משפט פלילי גוזר את עונשו של הנאשם הניצב לפניו. אנו מדברים בעבירה חמורה: מעשה מגונה בנסיבות אינוס. גילה הצעיר של נפגעת העבירה (כבת 12) וביצוע העבירה בכניסה לגן ילדים, גם אלה הן נסיבות לחומרה. מאידך, אנו מדברים בנסיבות של אינוס, אך לא באינוס ממש, גם לא בשימוש בכוח, באיומים או בהפחדה. לחובת המערער לא נרשמו הרשעות קודמות, ולא הוצאו כלפיו צווי אשפוז קודמים, בהם ניתן להתחשב (לצורך המידתיות) בדומה להרשעות קודמות. מצד שני, מסוכנותו המינית הגבוהה של המערער, באותה עת, בין היתר לאור אירועים קודמים, היא נסיבה לחומרה אותה היה בית המשפט הפלילי לוקח בחשבון בעת גזירת העונש. (באשר לעונש הראוי מידתיותו והשיקולים והלך החשיבה בגזירת הדין - ר' את פסיקת בית המשפט העליון לאחרונה: ע"פ 8641/12 מוחמד סעד נ' מדינת ישראל, מיום 5.8.13).

כאמור, בהערכת תקופת המאסר לה היה צפוי המערער לו היה בריא, יש ללכת על פי גישה מחמירה. בשוקלי את כלל הנתונים, אני מעריך כי אם היה המערער בריא, ומשפטו היה מסתיים בהרשעה ובגזר דין, היה מוטל עליו (על פי גישה מחמירה) עונש מאסר בפועל לתקופה מרבית שאינה ארוכה יותר מאשר 3 וחצי שנות מאסר. צו האשפוז לגבי המערער הוא מיום 11.7.10. תקופה זאת של 3 וחצי שנים טרם חלפה.

7.         האם היה מוצדק להעריך את תקופת סיומו של האשפוז הכפוי במסלול הפלילי עוד לפני  שהתקופה נסתיימה? נראה לי כי אין מניעה לכך, שכן מקובל עלי שגם בית המשפט הדן באישום עצמו, יכול היה, כדי לשמור על מידתיות הצו, לקצוב את תקופתו המרבית (להבדיל ממינימלית) ולומר כי נוכח כל נתוני המקרה ושיקולי הענישה שבפניו, אין להאריך באשפוז הפלילי מעבר למידתיות הנדרשת. מידתיות אינה רק עניין לענישה, אלא היא שיקול הנלקח בחשבון בכל צעד שבית משפט נוקט בו, בתגובה למסכת הנתונים והמקרה שבפניו.